מכתב לדניאל

 בס"ד

דניאל היקרה,

אומנם לא מסופר עלייך רבות בספר, אך מהקטעים הקטנים שכן מסופר, מאוד מאוד אהבתי אותך. גם אם את לא הדמות הראשית.

את וסול החברות הכי טובות. את החברה שתמיד מבינה אותה ולא שופטת אותה. 

את חברה טובה, נאמנה, תומכת, אכפתית ומתחשבת. הלוואי עליי חברה כמוך. 

ברגע שסול שומעת שהיא לא משחקת בתפקיד הראשי בהצגה, ואת נבחרת, היא בוחרת לא לפרגן לך ולא רק זה, אלא גם לכעוס עלייך ולא לדבר איתך.

מבחינתה, את אשמה. התפקיד הזה שייך לה. למרות כל זה, את ממשיכה ליצור איתה קשר, לבוא אליה הבייתה, לנסות לדבר איתה. לא התייאשת.

לא הרבה היו עושים את זה. ככה רודפים אחרי מישהו שמילה טובה אחת לא יכל לזרוק. את בן אדם טוב. 

ידעת שסול פגועה עד כדי כך, שפשוט לא היה לך אכפת מה היא אומרת ומה לא. רק איך היא מרגישה. אני מצדיעה לך. 

ביום שבו סול הייתה אחראית לסדר את הכיתה, וראית שהיא לא מגיעה, עשית זאת במקומה כדי שלא יכעסו עליה. 

מאיפה את שואבת את הכוחות? לא להפגע ממנה, מזה שהיא לא מדברת איתך, מזה שהיא אנוכית.

רציתי להגיד לך שאת בן אדם מדהים, ואין הרבה כמוך. תמשיכי להיות מי שאת. 

באהבה והערכה רבה, הודיה.